איך להפסיק להתחשב ב-"מה אחרים יחשבו עליי" ולמנוע את ההתקדמות של עצמינו'?

כמה ימים אחרי הפוסט האחרון,

פנה אליי חבר שרצה 'לפרוץ'.

הפריצה במקרה שלו הייתה לכתוב פוסט

פוסט מרגש על ההתקדמות שלו

על הקשיים שעבר בדרך ועל הגאווה

במקום אליו הגיע היום.

בהתחלה הוא נתקל במכשול

"תעזור לי לכתוב נו כליל

אני לא יודע לכתוב כמוך"

אחרי שניסיתי להגיד לו שלכל

אחד יש את הסגנון והייחודיות שלו

הוא התעקש, וממש כתבתי את הפוסט בשמו.

חלפו כמה ימים ועדיין לא ראיתי את הפוסט באוויר.

כשאאלתי אותו, הוא אמר לי

"כן לא הספקתי"

למרות שהכל כבר היה כתוב מנוסח ומנוקד.

אחרי עוד כמה ימים ראיתי שעדיין כלום לא קרה

"זה לא זמן טוב עכשיו".

ניסיתי להבין מה עוצר אותו.

שאלתי אותו אם גם הוא חווה את הפחד הזה מביקורת

שקורה לכל אחד לפני שהוא חושף את עצמו לרבים.

"הבנת אותי בול".

ביקשתי ממנו לעשות את אותו דבר שאני עושה בכל פעם

שזה מגיע אליי.

כשהפחד (הטבעי!) מביקורת עולה אצלי.

אני לא משאיר אותו כפחד כללי ואמורפי

אלא אני ממש חושב ומדמיין מי הם האנשים ההם

שמהביקורת שלהם אני חושש.

אלו יכולים להיות חברים, בני משפחה, קולגות ועוד.

אבל מה המכנה המשותף לכל אלו?

לאלו שאנחנו מפחדים ממה שיגידו עלינו אחרי שנעשה את הצעד?

אלו אותם אנשים שלעולם לא ישימו את עצמם

במקום שבו יוכלו לבקר אותם.

הם אותם אנשים שלעולם לא יכנסו לזירה.

אלו אותם אנשים שהפחד שלהם עוצר אותם מלעשות

ולכן הם ינסו להקטין אחרים בביקורת שלהם.

אלו בדיוק אותם אנשים שבילדות היו קוראים 'חנון'

למי שקיבל ציון מעל 90

היו אומרים על מישהו שהוא 'התפלפ'

כשהיה לו את האומץ לעשות צעד שלהם לא היה

הם אותם אנשים שה'אנ'י שלהם מאויים

כשמישהו עושה את הדבר שלהם אין את החוסן לעשות.

לא תשמעו אותי לעולם לא אומר

'לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי'

אני גם לא מאמין בזה

אנחנו יצורים חברתיים שאחד הפחדים הכי גדולים שלהם

זו הגלייה חברתית.

אבל גם צריך לדעת לביקורת של מי להקשיב

ומשל מי להתעלם.

אז בפעם הבאה שאתם מגיעים לעשות משהו אמיץ

לא משנה אם זה פוסט, לספר בדיחה

או לעשות משהו שהוא קצת חורג מהנורמה.

תחשבו ממש על האנשים האלו

שמהביקורת שלהם אתם מפחדים.

ותבינו שלהם אין את האומץ לעשות את זה

והם בסך הכל עושים את זה כדי להגן על עצמם,

כי מי ששם את עצמו מידי יום במקום האמיץ

במקום הפגיע

תמיד יעריך אנשים אחרים שיעשו אותו דבר

ויתן להם כתף ותמיכה.

אסיים בציטוט של אברהם לינקולין ב1910:

“It is not the critic who counts;

not the man who points out how the strong man stumbles,

the credit belongs to the man who is actually in the arena,

whose face is marred by dust and sweat and blood;

who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error.”