למה אנשים שומרים את הספרים בספרייה ולא בארון סגור,ואיך זה קשור לשלט הזה?

איך הייתם מרגישים אם בן אדם היה מסתובב עם שלט כזה ברחוב,

שלט שמספר כמה הוא מצליחן, עשיר והלך לו טוב בחיים?

כנראה שהייתם מרגישים שהוא מתנשא, שוויצר, וכו'.

אבל הצורך הזה של בני האדם,

לגבש לעצמם סטטוס, זהות ,תפקיד וערכים

ולא פחות חשוב מזה, אחר כך גם להבליט אותם החוצה

הוא צורך שקיים בנו כבר עשרות אלפי שנים.

כולנו מכירים את הבדיחה ששואלת

"איך אפשר לדעת אם בן אדם טבעוני?

לא צריך לדעת הוא כבר יטרח לספר לך"

העניין הוא, שאחרי שאנחנו מגבשים לעצמנו חלקים מהזהות שלנו

השלב הבא והכמעט מיידי הוא הרצון החבוי שאלו מסביבנו ידעו עליו.

כי מה הפואנטה בכלל להיות עשיר ומוצלח,

אם אני לא יכול להגיד למורה מכתה ג' שאמרה שלא יצא ממני כלום,

נה נה בננה תחת של בננה?

אבל מה אם אני בכל זאת עשיר ומוצלח

או שאני בכלל חכם, טכנולוגי, סקרן, קטוגני, פריק, אקולוגי או כל זהות או סטטוס אחר

שאני חושב על עצמי

וממש בא לי שאנשים ידעו את זה עליי

אבל לא nna נח לי לסחוב איתי שלט כל היום

וממש לא בא לי שאנשים יחשבו שאני מתנשא?

התשובה לאיך אפשר לשדר כלפי חוץ את הזהות האישית שלי

מבלי לצעוק אותה בכיכר העיר היא…

לקנות.

האמת יכולה קצת לצבוט, אבל האמת היא

שכמעט כל זהות, תפקיד חברתי או סטטוס שאנחנו משיגים בחיים

מתורגמים באופן מיידי לרכישת מוצר באמצעותו אנחנו מבטאים את העמדה הזו.

ובעידן הרשתות החברתיות, כנראה שנרצה גם להבליט אותם כמה שיותר,

כדי שכולם ידעו כמה אני _____

אני מרוויח הרבה כסף? אני אקנה אופנה עילית, שעון, מכונית מפוארת

או איזו יצירת אמנות לבית למרות שאין לי מושג מי צייר אותה ומה המשמעות.

התחלתי להתמיד בריצות שלי? אני מיד אקנה שעון דופק, מכנס קצינים, ומשקפי אוקלי

כדי שכולם יבינו שאני לא איזה רצן חובבן שסתם זורק עליו משהו ויוצא לרוץ.

ואם אני לוחם? סיכוי סביר שאני אלך עם השעון Gshock וכיסוי השעון - גם כשאני חוזר הביתה,

כדי שאלו שמסביבי ידעו כמה ואסאח יש עליי.

לכל מוצר שאנחנו קונים יש למעשה 2 תפקידים:

התפקיד הגלוי - השימוש הפונקציונלי של המוצר.

למשל אני קונה סמארטפון כדי שאוכל לחייג, לגלוש, להתכתב וכד'

והתפקיד הסמוי - השימוש הרגשי של המוצר. מה שהוא מסמל עבורי ועבור הסביבה.

למשל אני קונה Iphone כדי שידעו שאני מיוחד, מתקדם, ולא מתפשר על איכות.

וכנראה שאחרי שעשיתי את זה אני גם אגיד לכל משתמשי האנדרואיד מסביבי,

ש"אני לא מבין איך הייתי עם אנדרואיד עד עכשיו".

אפילו המוצר הכי בסיסי כמו מזון. שאמור לשמש אותנו נטו כדלק לחיים

כבר מזמן הפך להיות הרבה יותר רגשי מאשר פונקציונאלי.

הרי מי אוכל רק כדי לשבוע? עניים.

אנחנו נלך למסעדה, נאכל אוכל מתוחכם,

וגם לא נשכח לצלם ולהעלות אותו

כדי שכולם ידעו שאנחנו:

חדשנים, קולינארים, מצליחנים.

אבל איך הידע הזה ישמש אותנו ביום יום?

אם יש לכם עסק, עליכם לחקור ולהבין איזה תפקידים הישגים או סטטוסים

הקהל שלכם רוצה למלא בחיים שלו.

דוגמא קלה היא מרצדס,

שגורמת לכל מי שמחזיק אותה להרגיש שהוא עשה משהו בחיים, שהוא מוצלח.

מגזין אפוק טיימס,

שמיתג את עצמו כמגזין למי שרוצה להרחיב את הדעת שלו

סימילאק - שרוצה למתג את עצמה כהכי קרוב לאמא, כדי לגרום לאמא להרגיש

שאם היא אמא טובה שאכפת לה מהילד שלה -

אז המוצר שאני צריכה לקנות הוא סימילאק.

אחרי שבדקתם איזה תפקידים הוא רוצה למלא בחיים שלו

עליכם לבדוק אלו תפקידים המוצר שלכם יכולה למלא בצורה אמינה,

ולקשר בין השניים ככל הניתן.

גם מרצדס בהתחלה לא הייתה סמל להצלחה

עד שבצורה עיקבית ועיקשית מרצדס עשתה הכל כדי לקשר בין הדברים.

השתמשו בכוחם של מותגים או אנשים אחרים שמסמלים את התפקידים שהקהל שלכם רוצה

לבין המותג או המוצר שלכם.

וכך אנשים ירצו לקנות אותו מסיבה רגשית

ולא רק פונקציונאלית.

ורגש? הוא תמיד גובר על הגיון.

האם עכשיו כבר ברור לכם יותר,

למה אף אחד לא שומר את הספרים שלו בתוך ארון סגור? 😉