top of page

למה בעוד 5 שנים לא נזהה את עצמינו במראה?


מחקר שנעשה באוניברסיטת קליפורניה מצא משהו קצת מוזר.

בזמן שאנחנו חושבים על עצמינו ועל חיינו,

מופעל במח איזור שנקרא קליפת המח הקדם מצחית.

לעומת זאת, כשאנחנו חושבים על בן אדם אחר שקרוב אלינו

האיזור הזה מופעל הרבה פחות.

ואם אנחנו חושבים על אדם אחר שאנחנו כלל לא מכירים?

האיזור הזה כמעט ואינו מופעל.

עד עכשיו דווקא די הגיוני.

מה שעוד המחקר מצא,

הוא כשאנחנו חושבים על עצמינו בעתיד,

נגיד 'איפה אני אהיה בעוד 5 שנים'

או על המטלה שאני צריך להגיש בעוד 3 חודשים

האיזור הזה במח שפעיל כשאנחנו חושבים על עצמינו,

כמעט ואינו פעיל.

למעשה ככל שנדרשו המשתפים במחקר לחשוב על עצמם לטווח זמן רחוק יותר מעכשיו

כך האיזור במח היה פחות פעיל,

והפעילות המוחית הייתה דומה יותר לחשיבה על בן אדם זר לגמרי.

אפילו לא בן אדם קרוב.

עכשיו בטח ברור לכם קצת יותר,

למה תמיד נתחיל את הדיאטה ממחר ולא מהיום

למה אחרי הקופסא הזאת אני אפסיק לעשן

אבל אני לא אפסיק עכשיו

ולמה באופן כללי הרבה יותר קל לנו לדחות למחר.

הרי מחר זה לא אנחנו בכלל.

זה הבן אדם הזר הזה.

שהוא תותח על עם משמעת עצמית של כריסטיאנו

שפתאום באורך פלא

יקום כל יום ב6 בבוקר,

יקרא ספר,

וילך כל יום למכון.

אז עד כאן קיבלתם תירוץ נהדר

ללמה אתם דוחים מלא דברים למחר

ולמה מחר תדחו אותם למחרתיים.

ואולי גם ללמה קשה לכם לחסוך חוסכים כסף לעתיד.

כי למה שאני אחסוך כסף ואמנע מעצמי דברים היום

בשביל איזה טמבל, שאני בכלל לא מכיר?

(ואולי גם למדתם שיש איזה חלק במח שנקרא קליפת מח קדם מצחית

ועכשיו תוכלו להרשים בדייטים)

אבל מה אם נהפוך את כל המשוואה?

ונשתמש במנגנון הזה לטובתינו.

מחקר שנעשה באוניברסיטת פרינסטון

הציג לאנשים מטלות לא נעימות במיוחד

כמו לשתות משקה מאוד מגעיל,

לעשות פעילות סיזיפית ומפרכת

או לרוץ מרחק מאוד גדול.

הם היו צריכים להחליט מי יהיה זה שיעשה את הפעולות הללו:

1.הם יעשו אותה כרגע

2. המשתתף הבא בתור יעשה

3. הם יתחייבו לעשות אותה בעוד שבועיים.

כל זה בזמן שהם מחוברים למכשיר FMRI (כמו MRI רק של המח)

אם קלטתם את הקונספט בחלק הקודם

אז בטח הבנתם שאותם איזורים במח הופעלו

כשאנשים התחייבו לעשות בעצמם דברים בעוד שבועיים

או כשהם העבירו את המטלה הזו לבא בתור אחריהם.

שימו לב: למילה התחייבות יש פה משקל גדול.

אז אם אנחנו מבינים שהאנחנו העתידי

הוא בכלל לא אנחנו

מה אכפת לנו 'לדפוק' אותו?

עם כל מיני פעולות שאנחנו לא רוצים לעשות

אבל יודעים שהן הכרחיות וטובות לנו?

רק שהסוד האמיתי כדי לדפוק אותו על אמת

חזק, ועד הסוף.

הוא ליצור התחייבות עתידית, אילוץ חיצוני מסויים

או מספיק פעולות קריטיות שיחייבו אותנו באמת לפעול.

למשל:

אם אני ממש רוצה להתחיל לרוץ כדרך קבע.

אז אני ארשם *היום* לחצי מרתון

שמתקיים בכלל בעוד 6 חודשים.

מה אכפת לי בכלל? הרי זה בכלל לא אני שאעשה את זה,

והיום? כולה להכניס כמה פרטים ולהרשם.

או אולי היום אני רק אקבע שיחה עם 3 חברים,

שאני יודע שרצים כל יום.

אפילו לא לקבוע איתם לרוץ מחר. אלא רק לקבוע שיחה.

כדי לאלץ אותי להתחיל לאגור מספר פעולות קריטיות,

שיניעו לפעולה.

בא לי ללמוד נושא מסויים?

אני היום רק אשאיר פרטים בחמישה בתי ספר. זהו.

או אולי אשלח הודעה פשוטה: "היי",

לחמישה אנשים שאני יודע שטובים בתחום הזה.

כי את זה קל לי לעשות

שהאני העתידי הזה, יתמודד עם השיחות איתם אחר כך.

בעיה שלו לא שלי.

יש גם עוד דרך שאני אישית מאוד מחבב,

אקבע שאני מעביר שיעור או הרצאה על הנושא בעוד כמה חודשים.

או אתחייב בפומבי שאני הולך לעשות את זה.

ואז אני גם אשתמש במנגנון של הפחד מכשלון

כדי לחייב אותי לעשות את זה בצורה מיטבית.

האמת היא, שמה לעשות,

רובנו אנשים עצלנים.

ומשמעת עצמית היא אחד הדברים שהכי קשה לדבוק בהם.

אומרים לנו תמיד לעשות היום דברים למען המחר.

אבל אולי עדיף בכלל לעשות מחר דברים,

למען ההיום?

ואולי סיסמת הבחירת הבאה צריכה להיות:

תחשבו היום,

איך אתם יכולים לדפוק ההוא של המחר.




bottom of page