top of page

למה לחברים הקרובים שלכם, קשה יותר לפרגן לכם?


הרבה פעמים כשאנחנו יוצאים לאוויר העולם עם משהו חדש,

מתפארים בהישג מסויים,

או עושים שינוי מסויים בחיינו

האנשים שהכי קשה יהיה להם לשמוח בשמחתנו ולפרגן,

יהיו דווקא אלו שהכי קרובים אלינו,

או אלו שמכירים אותנו תקופת זמן ממושכת.

למעשה בכל פעם שאני מעלה פוסט, אני די בטוח שלכמה וכמה אנשים עוברת המחשבה

"יאללה גם כן זה. לפני חודש ראיתי אותו שיכור מת בחתונה,

התנהג כמו ילד מטומטם,

פתאום משחק לי אותה סוקראטס"

(ומי שמכיר אותי יודע שאם יש משהו שלא חסר לי בחיים,

זה חתונות ואלכוהול).

ובטח גם לכם יצא להגיד פעם או פעמיים על מישהו

"היה איתי בכתה! היה ילד כאפות!

פתאום משחק לי אותה מנטור\מנהל\יזם\שחקן\השלם את החסר".

אני יודע שלי יצא.

"אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ"

הוא משפט יחסית מוכר של חז"ל

אבל לא כולם יודעים את המשמעות שלו, ואת המשך הציטוט.

המשך הציטוט הוא:

"אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ", וְלֹא עָשָׂה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם"

על הרבה נביאים בהיסטוריה (יהודים, נוצרים ומוסלמים) נאמר הציטוט הזה.

ישו? זכה להכרה בכל מקום, מלבד העיר שבה גדל, נצרת.

מוחמד? גם כן ניסה לפרוץ בעיר מכה, ולנאום בכיכר העיר.

אבל אף אחד לא הקשיב לו.

"בונא! זה מוחמד, הוא היה איתי בצבא,

בטח עשה איזו טיפה והתפלפ"

או

"אחי, היהושוע הזה היה איתי בכתה,

היה חנון ואף אחד לא דיבר איתו.

בטח מחפש צומי"

זה כנראה פחות או יותר מה שאמרו תושבי העיר אחד לשני

בזמן שהנביאים ניסו לשכנע את העולם שהגאולה קרובה,

ושהם חייבים ללכת אחריהם כדי להנצל.

מה שמשותף לשני הנביאים הללו

הוא שדווקא כשהם יצאו מחוץ לעיר שלהם, מחוץ למכה ונצרת,

אל קהל שלא מכיר אותם,

שם הם התחילו את ה'פריצה' שלהם.

שם הם התחילו את המסע

שהפך אותם לדמויות הכי משפיעות עד ימינו.

אז למה כדי לפרוץ ולהחשב נביא, מנטור, יזם או טייטלים נוספים

קשה יותר מול הקהל הביתי והאוהד שלך

מאשר מול קהל חוץ?

הציטוט מספר מתי מסתיים באימרה

"וְלֹא עָשָׂה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם"

בגלל - חוסר אמונתם.

לאנשים הקרובים אלינו ואלו שמכירים אותנו,

קשה לקבל ולהאמין שעשינו שינוי,

קשה לקבל שהפכנו לנביאים, לסופרים, או למורים.

הם מכירים אותנו בצורה מסויימת, בגיל מסויים וקשה להם לשנות את התפיסה כלפינו.

אבל למה זה קורה?

את התשובה לזה דווקא לא נמצא אצל חז"ל,

אלא בכתב העת Psychological Science 1956.

שם כתב הפסיכולוג היהודי ליאון פסטינגר

לראשונה על 'הדיסוננס הקוגנטיבי'.

לפי תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי,

כאשר נוצר פער אצל בני אדם

בין העמדה שלהם לבין ההתנהגות שלהם בפועל,

אחד מהמשתנים חייב להשתנות

כדי שנוכל לחיות בשלום פנימי.

לדוגמא: חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה,

ישנה את עמדתו, כדי שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת;

או שיתחמק מהמשימה על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו.

למעשה כשאנחנו עושים שינוי בחיים שלנו, לוקחים סיכון, או מגיעים להישג,

זה מאיים על הקרובים עלינו, בצורה שלרוב אינה מודעת.

אנחנו נעשה דברים שהם פוחדים לעשות בעצמם,

או שהיו רוצים לעשות ולא הצליחו.

מכירים את זה שקוראים לילד שקיבל ציון טוב במבחן "חנון"?

זה ניסיון קלאסי לנסות לגמד אותו לרמה שלנו

במקום שאנחנו ננסה לעלות לרמה שלו.

הדיסוננס נוצר בגלל שהתפיסה של רובנו כלפי עצמינו,

היא שאנחנו מוכשרים, תותחים וחכמים.

אז איך זה להיות בכלל שהאדיוט הזה פתאום פותח עסק ולא אנחנו?!

איך זה שהוא ממלא הרצאות למרות שהיינו בוחרים אותו אחרון בכוחות בהפסקה?

כדי ליישב את הסתירה הזו עם עצמינו

וכדי שלא נצטרך ליישב את זה באמצעות זה שאנחנו אולי פחות מוכשרים

או חרוצים ממה שחשבנו,

נצטרך לשכנע את עצמינו

שהאדם הזה שמהווה עלינו איום ברמת הזהות,

הוא מתחזה. הוא נביא שקר.

אנחנו, בניגוד לכולם, מכירים אותו,

אנחנו טיילנו איתו בדרום אמריקה ואנחנו פשוט יודעים,

שהוא סך הכל די אפס.

אז בפעם הבא שאתם רוצים לעשות מעשה,

וחוששים ממה יגידו הקרובים אליכם,

והאם הם ילעגו לכם או יגידו שאתם מתחזים,

תדעו שלפעמים..

זה לא אתם,

זה דווקא הם.

בתמונה:

אני שיכור בעוד חתונה



Comments


bottom of page