מי אני בלי הטייטל שלי?

מי אני בלי הטייטל שלי?

מי אני בלי ההישגים או ההצלחות שלי?

מי אני בלי העבודה שלי?

מי תהיו אם יום אחד תקומו בבוקר ויקחו מכם את כל אלו?

יצא לכם לחשוב על זה פעם?

זו מחשבה מפחידה ומאיימת,

כי בכל פעם שאנחנו נדרשים להציג את עצמנו

נספר על הדברים שעברנו בחיים.

על ההישגים, ההיסטוריה, ההצלחות

ועל ה'טייטל' הנוכחי שלנו

כדי לגרום לצד השני לחשוב שאנחנו "ראויים".

ובינינו? כנראה שגם בשביל להרגיש ראויים בתוך תוכנו.

אני מאוד אוהב לאתגר אנשים,

אחד המשחקים שאני הכי אוהב כשאני מכיר אנשים חדשים

הוא לבקש מהם להציג את עצמם מבלי להשתמש בכלל בעובדות.

מבלי לספר על העבודה שלהם, מקום המגורים שלהם, הגיל שלהם ועוד.

בשלב הזה אנשים נתקעים. המח שלהם לא רגיל לחשוב בנתיב הזה בכלל.

"טוב שלא אמרת בלי ה-כ-ל. מה אני אמור לענות עכשיו?"

אחרי שאני נותן דוגמא על עצמי זה מתחיל להתבהר להם קצת יותר,

ועדיין צריך לגרד כל כך הרבה אבק ושכבות שהצטברו

כדי להזכיר להם מי הם באמת,

מתחת לכל הטייטלים שמוסיפים בלינקדין.

בתקופה האחרונה המשחק הזה, הפך לאמיתי עבורי

אחד העסקים שהייתי מושקע בו ריגשית באופן עמוק מאוד,

עמד בפני סכנה.

הייתי בדאון. דכאון. איך שאנחנו אוהבים להגיד בחבר'ה:

"עכשיו מה?!"

כשניסיתי לספר לסובבים בהתחלה הם לא הבינו כל כך על מה המהומה

הרי זה עולם העסקים.

לפעמים מנצחים, לפעמים מפסידים. מה הביג דיל?

כשיצאתי 30 קילומטר למעלה ועשיתי זום אווט, הבנתי שהם צודקים.

אבל להבין זה דבר אחד, ולהרגיש זה דבר אחר.

אז למה אני מרגיש ככה? למה אני מרגיש שעולמי חרב עליי?

שמי שאני בלי העסק הזה?

ואז זה הכה בי.

הבנתי שאי ההצלחה או סגירה של העסק לא מפחידה אותי עסקית.

זה לא שאני דואג מאובדן הכנסה או פרנסה כי העסק בכלל לא היה רווחי עדיין

ובתוך תוכי אני יודע שלא ארעב ללחם.

הבנתי שהעסק הזה הפך להיות זה שמגדיר אותי.

הבנתי שהזהות שלי תלויה בו.

שאני קודם הטייטל.

ורק אז, אני כליל.

ואם אין טייטל - אז אין כליל.

"איך אני אסתכל בעיניים לאלו שכבר ראו אותי מצליח בענק?"

"איך אני אציג את עצמי לאנשים חדשים מבלי לדבר על העסק המתהווה?"

"למה שמישהו יסתכל עליי בעיניים בוהקות אם לא אספר לו על הרעיון המדהים?"

לכל אחד מאיתנו יש את הדבר הזה שעוזר להגדרה העצמית שלו

הישג מסויים, הצלחה, עסק, בת או בת זוג, תואר, תעודה ועוד.

כבר מגיל צעיר חונכנו להרגיש הצלחה או כשלון בגלל הציונים שלנו

והיום בעידן המדיה החברתית? זה הפך להיות הרבה יותר עמוק ו-יומיומי.

כולם מצליחנים, כולם נהנים, ובונאא איך לזבל הזאת יש יותר עוקבים?

רונדה ראוזי הייתה אלופת העולם בMMA במשקל 51-54 ק"ג.

פאקינג אלופת עולם.

כשנכנסה לקרב כדי להגן על התואר בפעם השנייה,

הקרב הוכרע תוך 59 שניות.

"נוק אאוט"

שנה אחרי אותו הפסד, היא התארחה בתכנית של אלן דג'נרס

והודתה שחשבה כמה פעמים להתאבד

"מי אני בלי חגורת האליפות שלי?!

מי אני בכלל כלי כל זה? אני כלום"

הקרקע מתחתיה? נשמטה.

ראוזי כמו הרבה מאיתנו,

בנתה את הזהות שלה על סמך הישגים,

או בשפה המקצועית - ערך עצמי תלותי.

אז מי אתם בלי הטייטל, הכסף וההישגים?

יצא לכם לחשוב על זה פעם?

מה יש בכם שלעולם לעולם, לא משנה מה,

לא יהיה אפשר לקחת מכם?

האם האהובים שבחייכם יאהבו ויקבלו אתכם גם מבלי כל אלו?

לפני שאנחנו יוצאים לכבוש פסגה או להשיג מטרה

אנחנו חייבים להרגיש שאנחנו שווים - גם בלעדיה.

ולהפסיק לחיות בתחושה שאחרי שנשיג אותה,

אז נהיה שלמים ומאושרים.

כי הערך שלנו לא תלוי בכסף, בהישגים, או בקריירה שלנו.

ג'ון וודן, אחד ממאמני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה

שזכה בלא פחות מעשר אליפויות NCAA, שבע מתוכן ברצף,

הישג שאף אחד מעולם לא הצליח לשחזר,

אמר פעם לשחקן שלו:

"ביום שבו תחזור הביתה ממשחק

ולא יוכלו לדעת לפי ההתנהגות שלך אם ניצחת או הפסדת,

אז - תדע שניצחת"