top of page

"תגיד, כליל, איך כדאי לי לשווק ולפרסם את העסק שלי?"


את השאלה הזו חבר קרוב שאל אותי בטלפון

בצורה כה סימבולית

כשאני צועד לעבר שער היציאה ממש ביום האחרון של התואר.

גמגמתי. עירבבתי. ניסיתי. לא ידעתי מה לענות.

לא באמת ידעתי מה צריך לעשות, ואיך בכלל מתחילים

"הרגע סיימת תואר של 3 שנים בתקשורת ופרסום

ואין לך מושג איך להביא לקוחות לעסק?"

יותר מהכל התביישתי בעצמי.

התאכזבתי.

איך זה הגיוני שלמדתי כל כך הרבה ובמוסד מכובד

אבל בסוף אני לא יודע איך לעזור לחבר שלי

במה שאמור להיות תחום המומחיות שלי?

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו

ולא סתם מישהו, חבר קרוב

פנה אליי עם בקשה כזו.

מישהו ממש רצה שאעזור לו - ואכזבתי אותו.

ואם יש משהו שאני ממש לא אוהב,

זה לאכזב אנשים.

אבל עם האכזבה הזו, והכשלון הזה הגיעה גם ברכה

יש משפט שאומר שאנחנו צומחים מרגעי השפל שלנו.

וכנראה שהמשפט הזה לא סתם נאמר.

פתאום חשבתי לעצמי:

"איזה כיף היה יכול להיות אם הייתי באמת יכול לעזור לאנשים כאלו"

"איזה כיף אם תהיה לי היכולת לעזור לאלו שבחרו להלחם,

לאלו שלקחו את הסיכון ופתחו עסק בישראל

להצמיח את העסק שלהם

ולהגשים את החלום"

זו הפכה להיות המטרה שלי

לדעת לעזור לבעלי עסקים להצמיח את העסקים שלהם

ללוות אותם, לצעוד איתם יד ביד עד להצלחה.

אז הלכתי וכיתתי רגליים.

עבדתי ועברתי כשכיר בין משרד למשרד ומשרה למשרה

ובין תחום לתחום.

מקופירייטינג, PPC, מדיה חברתית, אסטרטגיה, ניהול שיווק, ניהול עסק ועוד.

רציתי לעבוד וללמוד מאנשים שכבר עושים את זה

שעוזרים לאנשים מידי יום.

אבל זה לא הספיק. נשארתי רעב תמיד לעוד.

לצמוח עוד, ללמוד עוד, להיות יותר טוב.

רק כדי שלא יהיה מצב ששוב אקבל טלפון כזה

ואגמגם מהצד השני.

קראתי ספרים, עשיתי אין סוף קורסים, הלכתי לכנסים -

הכל כדי להיות מוכן לרגע הזה.

ואז אחרי תקופה לא קצרה הטלפון הגיע שוב.

שוב זה היה חבר מהצד השני.

"התכוננת לרגע הזה במשך שנתיים,

איזה כיף!!!!"

זה מה שהייתי אמור להגיד לעצמי.

לשמוח.

אבל בתאכלס? הספק העצמי עלה.

"מה ממש לבד? אני?

אתם סומכים עליי עם העסק שלכם

ועוד כזה שעומד ממש לפני פשיטת רגל?"

הלכתי על זה בכל זאת,

ופתחתי את העוסק הפטור שלי במקביל לעבודה כשכיר.

עוד טלפון, ועוד טלפון כאילו נקשו לי על הדלת של קליפת המח ואמרו לי

"כליל תתעורר, אתה פאקינג טוב בזה"

עזבתי את מקום העבודה והחלטתי שאני יכול לבד.

ממש כמו הרגע הזה בסרט מטריקס

שניאו מתחיל להאמין שהוא מסוגל.

והיום? אחרי שעזרתי למאות עסקים,

לימדתי מאות אנשים איך לפרסם את העסק שלהם,

או את העסקים של לקוחות אחרים

ייעצתי, הדררכתי,

ואפילו פתחתי כמה מיזמים משל עצמי.

אחרי שהטלפון צלצל כבר מאות פעמים

אני מעז ומוקיר על הזכות

להגיד לעצמי בכל יום:

"קדימה טלפון תצלצל,

אני כבר אדע לעזור למי שנמצא בצד השני"








bottom of page